top of page
טיפול פרטני
אומץ.
המילה הראשונה שעולה לי לראש כשאני חושבת על להתחיל טיפול זה אומץ. בכנות, להתחיל טיפול זה חתיכת מהלך. מעבר להשקעה של הכסף והזמן, מדובר על תנועה נפשית. הסכמה לפסוע איזה שהוא צעד שבשלב ראשון לא ברור ולא ידוע לאן הוא יוביל. וזה מפחיד, מאוד מפחיד. מהזווית שלי, כמי שעברה וליוותה הרבה תהליכים כאלה , אני יודעת שזה שווה את זה, ושזה מדהים.
זה מסע שיכול לשנות חיים.
חיצונית למתבונן מהצד זה נראה כמו שני אנשים שיושבים ומדברים. אבל בתוך הלב פנימה...
הרבה ממה שקורה בטיפול קורה בכמה מישורים:
ברמה התודעתית אנחנו מעבדים כל מיני דברים שעברנו, מתבוננים על עצמנו ועל סיפור חיינו ועושים הקשרים שמייצרים תובנות ועוזרים לנו להבין את עצמנו יותר טוב ולבחור בחירות שיותר נכונות לנו.
ברמה הרגשית, טוב, זה סוג של לונה פארק. כי כשאנחנו מתחילים להסכים לעצמנו להתחיל להרגיש, אז כל סוגי הרגשות מוזמנים, ועולה גם הפחד, והכעסים, והכאב, וההסכמה לנשום ולשהות בתוך כל המחשכים האלה, מאפשרת גם להרבה דברים יפים לעלות. לכמיהה, לגעגוע, ליופי, לשמחה, לקבלה העצמית ולחמלה.
ברמה הפיזית , המממ, טוב זה כבר ממש שפה שלמה בפני עצמה, שכחלק מהתהליך אנחנו לומדים להקשיב ולזהות מה הגוף שלנו מספר לנו. למה הוא זקוק ואיך אפשר להעזר בו כדי לווסת, כדי להתחבר לקרקע , ומה המערכת יחסים המיטיבית שאפשר לפתח בינינו לבין עצמנו.
וברמה הרוחנית, אחרונה חביבה ויקרה, ככל שאנחנו מעמיקים את החיבור לעצמנו, לגוף נפש שלנו, לסיפור חיינו ולמה מזין אותנו באמת, כך אנו יכולים לנוע ולהתקרב יותר ויותר למהותנו האמיתית, ולהיות האור שנועדנו להיות.
bottom of page